יום שבת, 31 ביולי 2010

היגיון בשיגעון\זאב גלילי

המאמר פורסם בבלוג של זאב גלילי.
היגיון בשיגעון
אחמדינג'אד מדכא מיליוני ערבים באירן וההסברה הישראלית מנמנמת

חוזיסטטן היא חבל ארץ בדרום איראן שבו מתגוררים 8 מיליון ערבים המדוכאים עד עפר * מטרנספרים אותם מבתיהם, אוסרים אותם ללא משפט, מענים ומוציאים להורג* זוהי איראן שמנהיגה מצדיק את כוונתו להשמיד את ישראל בנימוק שגרשה את הפלסטינים מאדמתם * ומדוע נרדם משרד החוץ בשמירה
ההיטלר מטהרן הצליח, במסע יחסי הציבור שלו לארצות הברית, להפוך את שאלת זכות קיומה של ישראל לנושא דיון לגיטימי. הוא עשה זאת בערמומיות, בהציגו את לידתה של ישראל בחטא. בעקבות השואה ("שיש לחקור אם היתה או לא היתה") גרשו היהודים את הערבים מאדמתם והקימו מדינה על חרבותיו של העם הערבי הפלסטיני, שהוא רואה עצמו כמייצגו. תפיסה זו, בעיקרה, רווחת מזה שנים בחוגי השמאל והאליטות האינטלקטואליות במערב, המקבלים תימוכין גם משמאלני ישראל.
אילו נמצא בין העיתונאים, או אנשי האקדמיה בארצות הברית, אדם שהיה מציג לו שאלה בת מלה אחת, היה אולי מצליח להוציא את האוויר מן הבלון הנפוח של המנוול הזה. והמלה הזו היא חוזיסטאן.
מהי חוזיסטאן
זהו חבל ארץ בדרום מערב איראן, השוכן לחופי המפרץ הפרסי וגובל עם עיראק ועם כוויית. בחבל ארץ זה, ששטחו כ-63 אלף קילומטרים מרובעים, מרוכזים כ-90 אחוז מאוצרות הנפט והגז של המדינה. בחוזיסטאן יושבים כ-8 מיליון ערבים סונים.
עד 1925 היה האזור, שנקרא אז אל-אהואז, נתון לשלטון בריטי, ונהנה מאוטונומיה. באותה שנה פלשו כוחות איראניים לאזור ושינו את שמו – תחילה לערביסטאן ואחר כך לחוזיסטאן. הם החלו במסע ל"איראניזציה" של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום.
מדיווחי "אמנסטי" עולה כי אמצעי הדיכוי התרבותי כוללים איסור מוחלט ללמד בבתי הספר בשפה הערבית. ערבים חוזיסטאנים הנותנים לילדיהם שמות ערביים נאסרים ומוחזקים בכלא ללא משפט. פעילים באירגון הפועל להשגת עצמאות או אוטונומיה לחבל נאסרים, עוברים עינויים קשים ומוצאים להורג. בשנה האחרונה הוצאו להורג 131 פעילים נגד המשטר. מספר העצורים מגיע לאלפים רבים. במקרים רבים עוצרים יחד עם החשודים בפעילות נגד המשטר את כל בני משפחתם, כולל נשים וילדים.
טרנספר שיטתי
השלטון האיראני נוקט כלפי האוכלוסיה הערבית של חוזיסטאן טרנספר שיטתי. בשנים האחרונות גורשו כ-1.2 מיליון ערבים מן האזור ובמקומם התיישבו כמיליון וחצי איראנים. התושבים מגורשים מבתיהם ללא הודעה מוקדמת והופכים לפליטים, שרק תודות לסיוע מן האו"ם יש להם איזו קורת גג עלובה ומשהו לאכול.
מצבם הכלכלי של ערביי חוזיסטאן חמור. קיימת אפליה ברורה במתן משרות לערבים חוזיסטאנים ורבים המובטלים בתוכם. מערכת החינוך ירודה ורבים אנאלפאביתים. המצב הכלכלי גורם לכך שכ-80 אחוז מילדי חוזיסטאן הערבים סובלים מתת תזונה. שליח או"ם שביקר באזור ב-2005 דיווח על מצב סניטציה חמור – ביוב פתוח, העדר מים זורמים בבתים וללא חיבור לחשמל.
והעולם שותק
איך קורה שכל העובדות הללו אינן תופסות כותרות בעיתוני העולם? מדוע לא ראינו ב-cnn כתבה על דיכוי ערביי חוזיסטאן?
קשה להסביר זאת בכך שהאזור סגור לביקורי זרים. כל העובדות ידועות. כלי התקשורת הערביים מדווחים על הנעשה שם בהרחבה. הם מדווחים על הפגנות סוערות, על מעשי חבלה של מחתרת חוזיסטאנית, כולל ניסיון לרצוח את אחמדינג'אד.
ארגוני המתנגדים גם פנו לאו"ם לא פעם בקובלנה על הפרת זכויות האדם. אבל חוץ ממעט סיוע הומניטארי לפליטים לא קרה כלום.
ההתקפה על השגרירות בלונדון
פעם אחת פרצו החוזיסטאנים לתודעה העולמית באמצעות טרור. ב-30 באפריל 1980 השתלטו שישה אנשים חמושים על בנין שגרירות איראן שבמרכז לונדון, והחזיקו ב-26 בני ערובה. הם הכריזו כי הם נמנים עם "התנועה הדמוקרטית המהפכנית של ערביסטאן" ותבעו שחרור חבריהם העצורים באיראן ומתן אוטונומיה לחבל חוזיסטאן.
שישה ימים נמשך המשא והמתן עם החוזיסטאנים. בפרק זמן זה עשו היחידות המיוחדות הבריטיות (SAS) הכנות לחדור לבניין. הפריצה נסתיימה בהצלחה. חמישה מששת החוזיסטאנים נהרגו ורק בן ערובה אחד נהרג.
הפרשה נסתיימה בקול דממה דקה. לאחר שנתברר כי החוזיסטאנים נעזרו ונתמכו על ידי סאדאם חוסיין, היתה סיבה טובה לשכוח את הפרשה ולהשכיח את הבעיה החוזיסטאנית בכללותה.
למה העולם שותק
כמה מאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו או גורשו ב-1948 מעסיקים את העולם כולו זה 60 שנה. הבעיה הפלסטינית היא כביכול "לב הבעיה של המזרח התיכון". כי מאחורי הפלסטינים המסכנים עומדת מעצמת נפט כסעודיה, בת בריתה של ארצות הברית, שגם מממנת את הטרור העולמי. מאחורי הפלסטינים עומדות מדינות ערב העושות בפלסטינים שימוש לקידום האינטרסים שלהן. לאיש בעולם לא איכפת מה קורה לחוזיסטאנים.השאלה היא איפה משרד החוץ של ישראל. איפה מערכת המחקר שלו. היכן ההסברה המהוללת. האם אי אפשר היה לרתום את הפרשה החוזיסטאנית ולהפוך אותה לנושא המרכזי של ביקור ההיטלר האיראני בארצות הברית?

יום שלישי, 27 ביולי 2010

חומות קראקסון והסיפור על החזיר המפוטם



קראקסון הינו כפר קטן בצרפת אשר שרד מצור של השבטים הפרנקים בזכות תושייה של

ביתו של רוזן\מלך\מנהיג הכפר.

הינה הסיפור:

השבטים הפרנקים הטילו מצור מוחלט על הכפר.
המגינים הגנו בחירוף נפש אבל התעוררה בעיה של מלאי מזון.
כל זמן שהיה מזון לא היה סיכוי לכבוש את הכפר.
עובדי החומות, נחישות האנשים והמבנה הטופוגרפי מנעו כל סיכוי לכיבוש הכפר.
חודשים עברו המזון אזל והרעב עמד בפתח.
לפרנקים נשארה עוד אספקה של מזון אבל גם להם כבר נמאס מהמצור שאינו נגמר.
הרוזן\מלך או מה שזה יהיה רצה להגיע להסכם כניעה לפני שהרעב יאלץ אותו להיכנע ללא תנאים..
לביתו הבכורה היה רעיון.
האב המופתע הקשיב לרעיון ואמר לעצמו "אין מה להפסיד".
הוא ציווה להאכיל את אחד החזירים הבודדים שנשארו לשובע מגרגרי חיטה.
לא היו הרבה אבל הפקודה הייתה לתת לחזיר לאכול כמה שירצה.
החזיר אכל כמו חזיר שיודע לאכול עד להתפוצץ.
המגינים השליכו את החזיר מבעד החומה כביכול בטעות.
כאשר התוקפים בדקו את החזיר הם גילו שביטנו מלאה חיטה.
הם חשו כי כל תקוותם לסיים את המלחמה בזכות המצור אין לה על מה לסמוך.
"אם לחזירים שלהם יש כל כך הרבה אוכל סימן שהמחסנים שלהם מלאים תבואה"
הם התייאשו מהמצור ועזבו את השטח.

יום שני, 26 ביולי 2010

החוסן הלאומי\אהרון רול



החוסן הלאומי
בחוגים מסוימים מקובלת התזה כי אך נגיע להסכמה עם הפלסתינים, אך נחזיר שטחים לדעת, אך נחתום הסכמי שלום עם מדינות מתונות ערביות ובא לציון גואל, אנו נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אז זהו, שזה לא כך. "נביאי שקר השלום" אינם משיגים כי ישראל ומצבה הגאו-פוליטי במזרח התיכון הינה אנקדוטה ואפילו אינה מרכזית בתוכנית הפלג הקיצון של האיסלם העולמי להשתלט על כלל העולם תוך שכופה את אמונת האיסלם בחרב על הכופרים.
הטוענים כי לא כל האיסלם הינו איסלמיסט קיצוני, הרי שהם כמובן צודקים. מאידך גיסא, לא האיסלם המתון הוא הקובע את סדר היום האיסלמי העולמי אלא חלקו הרדיקלי המונה בהערכה זהירה כשליש ממאמיני האיסלם. להוותנו, הקיצונים (בכל לאום, דת ואידאולוגיה) הם המכתיבים את מהלכי הכלל ועד שאלו לא יוכלו (להכיל), לא ישקוט הג'יהאד העולמי ולא ינוח, זו דרכן של אידאולוגיות הקיצון.
האפשרות הסבירה כי הללו יכשלו בכך, ככל הניראה בעתיד הרחוק (לאחר הצלחות יחסיות בעתיד הקרוב) אינה משנה עבורנו את העובדה כי בכל האמור למצבנו אנו כלפי אויבינו, הלחימה העיקשת לשרידות לא תיפסק באחת וקרוב לוודאי תימשך עוד עשרות בשנים לתוך העתיד, עדי השגת האיזון המיוחל בין המערב למזרח.
גם אם נגיע להסכמי שלום עם הפלשתינים לא יבוא עלינו המרגוע. האיסלם ושליחו: "הג'יהאד העולמי" ימשיך לנקר בקרבינו (ובקרבי הפלסתינים), להסית לפעולה את הכוחות הרדיקלים הפלסתינים והערבים כנגדנו וכך כל הסכם שלום שאפשר ונחתום עם הפלסתינים לא יחזיק מים בטווח של שנים ספורות ופעולות האיבה יתחדשו ברמות אלו ואחרות כבימינו אלה. בהבדל משמעותי חשוב, אזי אז, נקודת הפתיחה האסטרטגית שלנו בלחימה כנגד אויבינו תהיה גרועה מונים רבים באשר ללא ספק נאלץ (אף שלא לרצוננו) לוותר על נכסים אסטרטגיים חסרי תחליף כשיטחי איו"ש למשל בתמורה ל"פיסת נייר השלום" (ראה ערך: צ'מברלין). לאלו השכחנים בינינו, הרי שטח "משוחרר" (עבור הפלסתינים) לא יוחזר (ליהודים), לעולם (אלא בדרך מלחמה עקובה מדם, דמנו). במזרח התיכון לא קיימת חיה כזו בשם "מצב הפיך", משויתרנו על שטח אסטרטגי היפסדנוהו לתמיד.
הנובע מכל האמור לעיל הוא כי ישראל חייבת להערך למצב בו החוסן הלאומי שלנו הוא שיעמוד לימיננו בעשורים הבאים עד שסיכסוך התרבויות והדתות בין המזרח למערב ייושב באורח מניח את הדעת. בית המקדש הרי חרב וכך לא ניתנבא, אך ניתן לאמר בוודאות ניסמכת ההגיון הסביר כי יישוב הסיכסוך העולמי בין מזרח למערב לא יארע אלא במחצית השניה של המאה העשרים ואחת.
ובאם נקבל הנחה זו, הרי שנגיע למצב שלום אמת (שלום אמת, לא אך פיסת נייר), עם אויבינו לאחר אותו טווח השנים האמור לעיל, לא לפני כן. ומה עד אז? ובכן, למצער, יעמוד לימיננו חוסננו הלאומי
לעזרנו באים כיום דווקא הפלסתינים אשר הסכם שלום עם ישראל פירושו עבורם וויתור מוחלט על זכות השיבה (באשר ישראל לא תיתאבד כמובן בהתירה למיליוני פלשתינים "לשוב" לישראל) ואפשר כי גם יאלצו לוותר על רצף טריטוריאלי בגדה כולל אובדן אפשרי של ירושלים, שלא להזכיר את אובדן התמיכות הכספיות האדירות שוודאי יקוצצו משיהפכו "לעצמאים".
וכך, הפלסתינים, המסרבים להיכנס לשיחות שלום ישירות עם ישראל משיקוליהם לעיל (ובעידוד גורמי שמאל חתרני ישראלי—ראה ערך חיים רמון), משחקים בעקיפין לידי ישראל והאינטרסים האסטרטגים שלה. באורח פרדוכסלי לכן, קיימת זהות אינטרסים בינינו לבין הפלסתינים אך ממניעים הפוכים. אנו מצידנו, עלינו לשאוף לדחיית פתרון קבע לימים בהם האטמוספירה הבינלאומית לא תהיה מושפעת מלחצי הגיהאד העולמי כך שיתאפשר כינון מצב שלום אמת בתנאים נוחים לנו. הפלסתינים מצידם, מקווים כי פעולות הג'יהאד האיסלמי העולמי יצאו מנצחות וכך, אפשר שיקבלו את מדינת ישראל על מגש של כסף בלא שיתחייבו לתת או לוותר על דבר. לשני הצדדים אין אצה הדרך לפתרון של שלום מוסכם, כל צד ומניעיו וטוב שכך. בתוך עשור, תהפוך ישראל מנכס אסטרטגי בילעדי של ארה"ב לנכס אסטרטגי כלל מערבי משאך תחלחל העובדה כי המערב נימצא בסכנת כיבוש זוחל איסלמיסטי. אזי אז תחשב ישראל למחסום האמין והבולט במזה"ת בפני התפשטות איסלמיסטית-רדיקלית מואצת.
.
לעיתים אנו מכנים את החוסן הלאומי כ"כושר ההרתעה הישראלי". אכן ביטויים שונים לאותה כוונה. אלא שאנשים שונים מבינים את כושר ההרתעה הישראלי באורח שונה, באמצעים שונים ובאסטרטגיה שונה. לגבי דידם של רבים כושר ההרתעה שלנו ניסמך על כמות הדיויזיות המשורינות שבידנו בעוד שלתפיסת אחרים הכח האוירי וכושרו להנחית מכה ניצחת על האויב הוא-הוא כוח ההרתעה שבידנו. אלו גם אלה טועים.

ומכאן מהו אותו חוסן לאומי או כושר ההרתעה של מדינת ישראל? מינוחים אלו הינם אך ביטויי מעטפת לשלל אמצעים מגוונים אשר לעיתים ניראה הקשר בינהם רופף למדי אך משקובצו יחדיו מהווים הם את המרקם הכולל ממנו בנוי חוסננו הלאומי. המטרה, קיבוע החוסן הלאומי, היא המגדירה את סידרי העדיפויות הלאומים. על אותם המופקדים על כך, ניבחרי הציבור, הכנסת וממשלת ישראל לחתור ללא לאות להגדרתם, קביעתם והשגתם של סידרי עדיפויות אלו.
ניתן לחלק את עקרונות חוסננו הלאומי למספר ראשי פרקים המגלמים בתוכם תתי-פרקים וסעיפים. אנו לא נעמוד כאן על כולם אך נציין את המרכזים שבהם.

אחדות העם
אחדות לאומית
לכאורה נושא אקסיומטי. שהרי ברי לכל-בר-בי-רב כי אחדות לאומית הינה צורך השעה. לא מניה ולא מקצתה. אנו, ידנו בכולנו. ימנים נגד שמאלנים, דתים נגד חילונים, תושבי הקו הירוק נגד מתישבי איו"ש, אשכנזים נגד ספרדים, מגדר הנשים נגד מגדר הגברים, "סטרייטים" נגד "עקומים", חקלאים נגד עירונים, תושבי המרכז נגד תושבי הפריפריה, אליטות נגד בוזגלו, אקדמאים נגד הפלוואים, וותיקים כנגד חדשים, אוטו-אנטישמים כנגד יהודים, אנטי יהודים כנגד ישראלים ועוד ועוד עד לבלי קץ.
יש בידנו לשנות רבות באשר למהומה והמבולקה השוררת בינינו לבינינו, אך האמצעים לכך חייבים לבוא מלמעלה. ניבחרי העם וממשלתו הם שחייבים לקחת המושכות ולקרר, להנמיך הלהבות ולקדם שיח קרבה בכל תחום הגורם לחיכוחים בין אמונות ודעות בתוכנו, תוך שמנתבים את העשיה הלאומית לכיוון שהותווה.
מדינת ישראל חייבת לקבע עצמה כדמוקרטיה מתגוננת להשית חוקים, תקנות ונוהלים אשר יאזנו את מערכות השליטה האנרכיסטית-האינטרסנטיות על מדינת ישראל הקיימות כיום, ויחליפון במערכות האמורות להיות לכאורה שוות כח ואיזון. הכוונה בראש וראשונה למערכות המשפט, האקדמיה והתקשורת וזאת במשולב עם ריצוץ ראשו של נחש ההון-שילטון-משפט-אקדמיה-ותקשורת. מדינת ישראל, כענין קיומי, חייבת להביא ל"איזון דמוקרטי מתגונן" את זכויות הפרט למול זכויות הציבור. במצבנו הגאו-פוליטי העכשווי, חייבים זכויות הציבור, או המדינה, לעלות מעט, אך במדה ובאורח מושכל על זכויות הפרטים החיים באותו ציבור.
עמנו הינו קטן מדי מכדי התנהלות איסטניסטית, גבהת לב. יש לחזק ולאמץ את יהדות התפוצות אל העם היושב בציון וההפך ולהפכם ליחידת עם אחד השוכן במקומות שונים. הקיום הלאומי היהודי הינו סימביוטי לחלקי העם, הן בגולה והן במדינת ישראל. המכנה המשותף בין חלקי הפזורה בסיסו הינו כמובן יהודי ולא לאומי.

חינוך לערכים יהודים, ציונים ודמוקרטים
חינוך הוא נושא הזהה ל"ענין מזג האויר, כולם מדברים עליו אך אין מי שיעשה דבר בקשר לכך". ובכן, לא מדויק. לאחר שנים של אנרכיה חינוכית (להבדיל מהשכלתית וגם זו הרי כשלה), ניראה כי מתחילה תזוזה, קלה, למצער כמעט שאינה מורגשת, אך בכל זאת קיימת, לניתוב החינוך לכיוון יהודי, ציוני ודמוקרטי. מאז שנים רבות שיכולים אנו להיות גאים במוסרנו היהודי האוניברסלי ולהעביר תחושה זו פנימה לילדינו ותלמידינו כמו גם להפיצה ברחבי העולם. האם אנו מושלמים? ודאי שלא, אך עדיין יכולים אנו להוות דוגמה מוסרית לסובבים אותנו.
שלשה שרי חינוך גרמו, אפשר שמתוך כוונות טובות אך שגויות ומהרסות להלל, להרס החינוך הערכי היהודי, הציוני והדמוקרטי במדינת ישראל בדיצתם המונוליטית לכיוון "מדינת כל אזרחיה": שולמית אלוני, יוסי שריד ויולי תמיר. אלו כיוונו את החינוך הכללי, הממלכתי במדינת ישראל לכך שיתאים לאג'נדה הפרטית והאישית שלהם התואם העדפותיו הלאומיות של אך חלק קטן וזניח בינינו, בלא שיכירו בצרכי כלל הציבור, העם והלאום היהודי במדינת ישראל.
אין הכוונה כאן לרמוז כי העם היושב בציון חייב באחידות מחשבתית מקובעת ונוקשה, נהפוך הוא. מאידך-גיסא, חייבים אנו וילדינו לצאת מנקודת מוצא לאומית, יהודית-ציונית ודמוקרטית בסיסית ומוסכמת אשר תאפשר מגוון דעות וניואנסים בתוכה. מערכת החינוך מבית מדרשם של שלשת המנזקים לעיל הביא את מדינת ישראל על ילדיה, תלמידיה וצעיריה אל סף פשיטת רגל רעיונית, אידאולוגית ויהודית שורשית. מערכת החינוך קיעקעה הלכה ולמעשה את סיבת ישיבתו של העם היהודי בארצו. המערכת בניצוחם הפכה את ישיבתנו בארצנו לבילתי לגיטימית, לאוניברסלית, חסרת ייחוד ואיחוד וגררה את שאר העולם עימה להחזיק באותה תזה.

מדוע אנו כבני העם היהודי חייבים בחיזוק אידאולוגי חסר קץ באשר למקומנו בעולם? מדוע הצרפתים והאנגלים למשל אינם ניזקקים לכך ואך טיבעי עבורם מקומם בקהיליה הבינלאומית? זהו נושא לדיון חשוב אך לא כעת. כאלו הננו, לטוב אם לרע.

מערכת כלכלית יציבה ופורחת
כל האמור כאן במאמר זה שווה כקליפת השום ללא מערכת כלכלית יציבה ומתפתחת המעצימה עצמאות כלכלית. ההגנה הלאומית, כושר ההרתעה, מאזן האימה, כל אלו עולים בממון רב אשר במדה ויהיה מצוי בידנו יאפשר לנו לעמוד על נפשנו. הרפתקנות כלכלית אסורה על ישראל במדה העולה על זו האפשרית אולי בידי מדינות שאינן מאוימות קיומית כישראל. ההנהגה הכלכלית של ישראל מחזיקה עד עתה את הרסן באורח מעורר הערכה. חוסנה הכלכלי של ישראל מאפשר למנהיגות הבכירה חופש פעולה מדיני, פוליטי וביטחוני אשר ביטויו הוא עצמאות מדינית של העם היושב בציון.
עצמאות כלכלית מאפשרת חופש תימרון פוליטי, מדיני וביטחוני. מהלך הענינים עם נשיא אמריקני מתאנף, אוהד העולם האיסלמי ונוהה אחר תורות מרקסיסטיות שמאלניות (ובעולמו של "הסדר העולמי החדש" אין ניגוד בין השנים כיום), מלמד כי תלות כלכלית הינה אסונית עבורנו.
מאידך גיסא, אפשר וחוסנה הכלכלי של ישראל מהווה כחרב פיפיות המופנה כלפינו פנימה. הנהיה ובדין אחר חוסן כלכלי יצר שיכבת 'מורמי ממון מעם' המרכזים את עושרה של מדינת ישראל בידי מעטים בעוד שחלקם למצער אינם מסתפקים בכך ומנתבים פעולותיהם ליצירת קשרים מושחתים של הון-שילטון-משפט-תקשורת-ואקדמיה. כבכל נושא ונושא, מידתיות הינה צו השעה ומשזו מופרת ומערכת האיזונים והבלמים מאבדת כושרה ללחוץ על הבלמים הרי מערכת חיובית בבסיסה הופכת למערכת אסונית, מקעקעת אחדות-לאומית ומכאן מפוררת את בסיסה הקיומי של כלל המדינה.

מערכת בריתות בין לאומית
אמנם הביטוי "עם לבדד ישכון" נישמע רומנטי אך במציאות חיינו אפשר כי זו התוצאה של עצם קיומנו אך בהחלט תוצאה שאינה רצויה.
מדינת ישראל חייבת לצאת ממצב של בידוד מדיני תוך חוכמת המעשה הדיפלומטי והמדיני ללא וויתור על נכסים אסטרטגים וסיכויי הקיום. אמירה זו נישמעת אף היא נאה, אך קשה יותר לקיימה מלאומרה.
מעשינו בעבר תרמו רבות לבידודנו בהווה. מדינת ישראל ניתפשה כתוצר מדיני חלש, ניפחד ומתרפס בפרט מאז הסכם אוסלו הראשון ב 1993 אשר היווה נקודת מפנה שלילית ביחס הקהילייה הבינלאומית לישראל. מה חבל, אך במציאות העולמית של חיינו החלש נתון למרמס, איש לא יבוא להגנתו במדה ואותו החלש לא יכול להציע ייתרונות ממשיים לקהילייה הבינלאומית. לעיתים אף בזאת אין די. רק השילוב שבין יתרונות אסטרטגים למצג של נחישות לעמוד מאחורי אותם יתרונות, רק אלו יביאו תמיכה ובריתות בין לאומיות. אמפתיה בינלאומית הינה מילה גסה ודחויה, אין כדבר הזה.
מאחר שמדיניות חוצנו הינה מעשה טלאים, אין מדיניות ארוכת טווח בנימצא, הרי ששליפות מהמותן מנזקות יותר ממועילות. רק דבקות בעקרונות הביטחון הישראלי, תוך הדגשת היתרונות האסטרטגים של ישראל עבור העולם המערבי ותוך ההכרה כי תהליכים בינלאומים אפשר שמבשילים אך לאחר שנתיים עד חמש שנים הם שייצבו את יחסי החוץ של ישראל לתועלתנו. אנו, שלוקים בחוסר סבלנות וסובלנות כרונים אין בנו אורך הרוח להמתין בסבלנות להבשלת קווי המדיניות ובכך כורתים אנו את הענף עליו אנו שוכנים.
ישראל חייבת וניכר כי אכן נעשים מאמצים בכיוון זה בממשלה הנוכחית, לחפש ולמצוא בריתות תחליפיות על המסורתיות. העולם משתנה בימינו עקב שקיעת שתי האימפריות של המאה העשרים, זו האמריקנית וזו הסובייטית. מדינות וגושים אחרים הולכים ונוצקים. אל לנו לאחר את הרכבת, היא כבר החלה לצאת למסעה מהתחנה.

מאזן האימה – ההגנה האקטיבית
מערכות מגננה פסיבית-אקטיבית
האיומים המושתים על מדינת ישראל מחייבים מחשבה ביטחונית אסטרטגית כוללת. הגנתה של מדינת ישראל הינה מורכבת, בהתאמה למגוון האיומים כנגדנו. המונח הגנה יוצר מצג שוא ואפשר כי מוטעה באשר לאמצעים להגנת ישראל. יהיו שיראו במונח "הגנה" משהו בסגנון מלחמת החפירות ממלחמת העולם השניה. יהיו ויראו במונח זה מערכת טילים ליירוט כל דבר מעופף בכיווננו. כמובן שאלו גם הללו טועים. עלינו לבדל את המונח "הגנה" שהינו מערכתי אסטרטגי-כולל לבין מושג המגננה העונה על צרכי ההגנה הקלאסית מהעבר.
המונח "הגנה" הינו "מונח מעטפת" למגוון אמצעים אשר המגננה הקלאסית הינה אך מרכיב בודד מהמגוון הדרוש ולא בהכרח החשוב ביותר. בהמשך נעמוד על ערך ההתקפה לצורכי הגנה וזאת מהסיבה כי ישראל אינה ניזקקת למערכות הגנה משוכללות בלבד. ישראל ניזקקת ל"מאזן אימה" עם אויבינו, זהו המושג הכולל יותר לאותו המוכר כ"כושר הרתעה", אשר יסייע בידה לצלוח את עשרות השנים הבאות עלינו לרעה עד שייושב הסכסוך העולמי בין המערב למזרח, בעוד שמתאפשרים תוך כדי כך חיים סבירים, חופשים ויצרנים בתוככי ישראל.
עם כל היתרונות והצורך הברור במערכי מגננה הרי שמחסרונותיו הבולטים ניתן למצוא את נייחותו והפועל היוצא מכך כי המגן הופך ל"ברווז יושב" במטווח, הנתון לחסדי התוקפן במקום ובזמן שיבחר בהם לכך. המגן חייב להגן על כל מתקן, יישוב ועיר בתחומו בכל זמן נתון בעוד שהתוקפן בורר את המטרה הממוקדת הראויה עבורו והחשופה יחסית, בזמן הניראה לו.
'מאזן אימה' יושג אך ורק באמצעות שילובם של אמצעי הגנה והתקפה למקשה אחת, מאוזנת, מתואמת, אשר יאותתו לאויב כי מחד, יקשה עליו לנזק את ערי וישובי ישראל ולהשמיד אוכלוסיתה במדה ויחליט לעשות כן, ומאידך, בד בבד, ישראל תהיה מסוגלת להשית על התוקף נזק כה אדיר עד כי חשבון הנזק/תועלת עבורו יניעו לרסן את הדחף הבוער בו לתקפנו. חישובי עלות/תועלת אלו נעשים בידי האיסלמיסטים הפנאטים גם אם הרושם הראשוני הנוצר על ידם כענין של לוחמה פסיכולוגית והמתקבל בינינו אינו ככזה.
מערכות הגנה מובהקות כגון חץ -2 חץ-3 (בפיתוח), מערכת "כיפת ברזל", תותחים מהירים ("פלנקס"), תותחי לייזר, אמצעי מודיעין מוטסים בילתי מאויישים, לוויני צילום וריגול, כח ימי משוכלל ואחרים הינם חלק ממערך המגננה הלאומי.
בנקטנו במגננה, אנו עוסקים בהגנה פסיבית דהיינו, אנו מתקפדים לכאורה במקומנו, מצטנפים בתוך עצמנו ומנסים להדוף את מטר הטילים האדיר אשר אנו אמורים לספוג במקרה של פרוץ מעשי איבה ולוחמה כנגדנו. האמצעים הניזכרים הינם בהחלט נאותים וחיונים מעין כמותם על מנת לסוכך על האוכלוסיה האזרחית, הבילתי לוחמת. אך ברי הוא כי אמצעים אלו אינם מספקים ולא יאטמו כליל את שמי המדינה. לשם כך קיימות מערכות התגובה ההתקפית

מערכות תקיפה מאוישות
גם אם דומה כי מערך התגובה המאוישת לנוכח האויב מאבדת מעט מזוהרה ויעילותה הרי שהינה עדיין חסרת תחליף, אם בכלל. עדיין ולא ברור אימתי יוכלו מכונות נבונות להוות תחליף מושלם ליצורי-אנוש בשדה הקרב. מאידך-גיסא, פגיעותנו הפיזית וחוסר נכונותנו לספוג אבדות בנפש מלמדות כי יש להטות בהדרגה אמצעים לשליטה ובקרה בשדה הקרב העתידי, לעבר המערך העורפי אשר בו חיילים מאומנים ומיומנים ישלטו במכונות חכמות המבצעות את המטלות ההתקפיות המסורתיות של בני אנוש.
ולמרות האמור לעיל, מערך התקפי מגוון עדיין נותן בידי מקבלי ההחלטות את הגמישות הדרושה בהפעלת הכח להשגת יעילות מיטבית לנוכח העלות (נפש ודמים) בהעברת הלוחמה אל שטח האויב או ביצירת מאזן אימה אשר ירתיע מלכתחילה אויבינו מלתקפנו.
למרות אלפי שנות לוחמה יבשתית, למרות הקידמה הטכנולוגית האדירה בדיברי ימי האנושות, עדיין אין תחליף לאותו חייל החי"ר התוקף ומחזיק בשטח תוך שמהווה נידבך נוסף לתקיפת או לשליטה על השטח הבא. ומכאן גם אין עדיין תחליף לאוגדות המשוריינות המפלסות את הדרך לחיילי החי"ר והקומנדו וההפך. הנאמר יפה גם לגבי הפעלת הכח האוירי המאוייש. הטכנולוגיה עדיין אינה מסוגלת להוות תחליף מושלם לטייס הקרב המסוגל לפגיעה חירורגית מתוכננת, אקראית או מזדמנת ולשיקולים הומניטרים, אנושיים אשר המכונה תתקשה בהם. אלו אותם שיקולים ממש המציבים באולמות המשפט שופטים בשר ודם ולא מסדי נתונים ממוחשבים במקומם. גם פצצות אוויריות חכמות ומונחות, גם טילי השיוט המדוייקים מונחי לווינים, עדיין אינם מהווים תחליף שלם לשיקוליו של הטייס האנושי.
ההתקפה הינה מגננה באמצעים אחרים. בעידן הטילים על מגוונם, אויב היודע כי איננו מסוגלים לתוקפו יתגודד בחופשיות סביב גבולותינו ויהפוך את אזרחינו וערינו למטווח ברווזים בלא שיסכן את כוחותיו. עצירת מתקפת טילים אין פירושה מרדף סהרורי אחר כל טיל וטיל המסכן אותנו. פירושו הוא יכולתנו להטלת נזק אדיר בבטן הרכה של האויב כדוגמת עריו, אזרחיו, מתקני ייצור, תקשורת אנרגיה תובלה וכדומה. למערך ההתקפה המאויש יש לכן חלק ניכבד במעטפת ההגנה גם לנוכח הרגישות הבינלאומית הרבה כיום לפגיעה באזרחים שאינם לוחמים. יחד עם זאת, מלחמת לבנון, וקרוב לוודאי גם מלחמות עתידיות, הוכיחה כי האיזון הנידרש, השילוב שבין כושרנו לתפיסה התקפית של שטח אויב בידי כוחות יבשתים לבין כושרנו להטלת נזק אדיר על אותו האויב בידי כוחות אויריים הוא שינצח את המלחמה ויותר חשוב מכך, הוא שימנע את המלחמה הבאה מכל וכל.

מערכות תקיפה אוטונומיות
מערכות לחימה בילתי מאוישות הינן "הרחבה מצמצמת" של זרוע התקיפה המאוישת. הטכנולוגיה כבר התקדמה דייה על מנת לשחרר חלק ניכר מחיילים בני אנוש מלהשתתף ולסכן חייהם בשדה הקרב. כאמור לעיל, זהו תהליך מדורג. באם קיימת כיום עדיפות ביחס של שליש ושני שליש לטובת מערכה מאוישת הרי שבעתיד הניראה לעין יתהפכו וודאי היוצרות ומערכות בילתי מאוישות, אוטומטיות יהוו כשני שלישים מכלל מערכות הלחימה הן במגננה והן בהתקפה.
כפי שבמדינת ישראל הבינו נכון את חשיבות מעטפת המגננה הכוללת מפני טילים, אם כי באיחור ניכר ופיתוח מערכות החץ וכיפת ברזל מוכיח, הרי שכך אמור היה לקרות במערך התקיפה הבילתי מאויש. ולא כן הוא.
ישראל פנתה תחילה למאמצי תקיפה פסיבית דהיינו השגת מודיעין בזמן אמיתי באמצעות מטוסים בילתי מאוישים ולווינים. זו מגמה נכונה ומוצלחת אך אינה נותנת מענה לענין "ההגנה האקטיבית". ישראל הישקיעה משאבים, למצער בלעדיים, בחיזוק והעצמת כח ההתקפה המאויש בעוד שהיזניחה משהו את תחום ההתקפה הבילתי מאויש.
את אשר הבינו אויבינו כבר לפני שנים רבות אנו כשלנו מלהפנים והסיבות לכך רבות ומגוונות שלא מענין מאמר זה. אויבינו הישכילו להבין כי יעיינו את היתרון ההתקפי, האוירי המאויש הישראלי בעזרת מערך "טילי מעטפת התקפית" לטווח קצר, בינוני וטילים בליסטים אשר לישראל אין מענה שלם לקראתם
אמנם מקורות זרים פירסמו נתונים באשר לטילי שיוט המשוגרים מצוללות, אמנם התקבלו ידיעות מקוטעות באשר ליכולות של טילי ה"יריחו" לטווח בינוני ובליסטי, אך במדה ואכן אמצעים אלו היו אמצעים בכח המסוגלים ליצור הרתעה, הרי ישראל כבר היתה מזה זמן מניחה למדינות האויב להיות מודעות לכך. באשר אין יסוד הרתעה באמצעי אשר הינו כה סודי עד כי האויב אינו יודע כי עליו לחשוש ממנו.
דוגמה נאותה לאמור לעיל ניתן למצוא במדיניות העמימות הגרעינית ישראלית אשר מקורות זרים טוענים בעקשנות כי ישראל מצויידת במספר זה או אחר של ראשי נפץ גרעינים. איום גרעיני אשר האויב אינו מודע לו אינו מהווה כלל וכלל כח הרתעה. מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית נתנה בידנו את האפשרות להרתיע את האויב ויחד עם זאת לטעון כי אנו לא נכניס ראשונים נשק גרעיני למזרח התיכון. עדות להשפעה של מידע כזה (ואפילו והוברר כשגוי בחלקו), ניתן למצוא באיום הגרעיני העירקי המרומז של סדאם חוסיין על המערב אשר דחף את ארה"ב לתוקפו.
גם האיום הגרעיני האיראני הינו בעל מאפיינים זהים. אין חשיבות לכך באם איראן מחזיקה כבר בנשק גרעיני אם לאו. עצם הידיעה בין מדינות המערב כי הינה בעלת פוטנציאל שכזה כבר עושה את כל ההבדל.

יש להניח כי עם חלוף הזמן יוסטו יותר ויותר אמצעים לפיתוח מטוסי קרב "טורפים", בילתי מאוישים. ניראה כי מגבלות טכנולוגיות זמניות עדיין מונעות הפעלה רחבה יותר של מטוסי קרב חכמים המהווים מעין סוג של פלפורמה אוויונית רובוטית, נישלטת אנוש, נושאת חימוש יעודי, המיועדות למחזור ולתקיפה חוזרת.
השילוב בין מל"טי תקיפה הניתנים למחזור לבין טילים בליסטים חד פעמים ניראה כשילוב מנצח. חבל כי עד עתה עדיין אמצעים אלו אינם בידינו באורח שלם יותר, כניראה מפאת חוסר הבנת שדה הקרב העתידי והזנחה רעיונית.
היתרונות שאמצעים טיליים חכמים נותנים בידנו הינם עצומים. טילים אינם מוגבלים על ידי גבולות, שמים פתוחים או סגורים, התרי מעבר וחדירה וכיוצא באלו. ההפעלה הטילית (הממונעת—בשום מקרה לא נייחת), הינה מידית וחסינה יחסית מפגיעת נגד. זמן התגובה הינו מינימלי לעין ערוך בהשוואה לאמצעים המאוישים. הסיכון לכוחותינו בהפעלת אמצעים אלו הינו קטן. לכאורה אמצעי תקיפה אידאלי. זה אשר הבינו אויבותינו מבין מדינות ערב זה מזמן וכאן הוא התחום בו אנו למצער כשלנו.

למרות שמאמר זה הינו מאמר של תקווה, הרי שרבים יתקשו למצוא בו נחמה באשר הכשלים, החוסרים והחסכים המתוארים בו הינם רבים ועצומים. אך זהו לוזו של ענין, עלינו להכיר ולהפנים כשלינו על מנת שנוכל להתמקד בתיקון. מאידך-גיסא, לא אלמן ישראל, הפריחה והשגשוג המלווה את מדינתנו כיום מעידה בבירור כי אכן, למרות הכשלים והשגיאות, עדיין אנו נימצאים על דרך המלך, אם כי בשוליה ובידינו הוא להשיב עצמנו למרכזה.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
http://www.aaronroll.com/
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdfhttp://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli%20Democracy%20chapters.pdf

יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

אומנם הכותרת קצת בומבסטית ולא מדובר על עזרה מכריעה אבל בכל זאת קרב שניהל יונתן בן שאול (כן , מדובר בבנו של שאול המלך) עזר בקרב שהתחולל אלפי שנים לאחר מכן.
ב 1918 פלש גנרל אלנבי לא"י במלחמה נגד התורכים.
אחד הקרבות היה כיבוש הכפר מכמש.
התורכים התבצרו בכפר ששכן על גבעת סלעים גבוהה והגנו על הכפר בהצלחה.
קצין בריטי חובב תנ"ך היה מפקד הכוח הבריטי שניסה לכבוש את הכפר.
הקצין, מיגו"ר ג"ילברט, התלבט במהלך הקרב. השם מכמש היה מוכר לו.
הוא חזר לאוהל פתח את שמואל א וקרא את הקרב שניהל יונתן בן שאול מול כוח פלשתי עדיף באותו מקום אלפי שנים קודם.
בקרב התנכ"י יונתן ונערו מצאו דרך עוקפת , חדרו מבעדה והפתיע את הפלשתים מעורפם.
המיג"ור בחר מספר לוחמים מצטיינים, הוביל אותם באותה דרך ממש שעשה יונתן והפתיע אף הוא את התורכים. התורכים המופתעים נסוגו בבהלה כמו הפלשתים של אז.
בעזרת רמזים של התנ"ך גם התגלתה דרך בורמה שלנו. אותה דרך שבזכותה ניצלה ירושלים מהמצור של הערבים בקרבות 48 אבל על כך בפעם אחרת.

יום שבת, 24 ביולי 2010

לקראת ט"ו באב- הסוד האפל של האהבה הגדולה

הסוד האפל של האהבה הגדולה.
שאנחנו אומרים "עד חצי המלכות" אנחנו מתכוונים שאנחנו מוכנים לתת הרבה תמורת משהו.
אבל בפועל אנחנו לא מתכוונים באמת לוותר על חצי המלכות.
אבל היה אחד שבאמת ויתר על המלוכה ועשה זאת עבור האהבה.

מי מאיתנו היה מוכן לוותר על המלוכה בכדי לשאת לאישה את אהובתו?
לא הרבה. אולי אפילו אף אחד.
לא לחינם נחשבת האהבה של אדוארד השמיני , מלך אנגליה ואליס סמפסון
לאהבה הגדול בהיסטוריה.
לפני שנתחיל בסיפור צריך להסביר על היחס של האנגלים למוסד המלוכה.
יש בבריטניה פתגם:
"יש שני מלכים חשובים. המלך בחפיסת הקלפים ומלך אנגלייה."
בניגוד למלכים סימליים כמו מלכת הולנד, מלך ספרד ,מלך דנמרק וכדומה כל בריטניה
סובבת סביב בית המלוכה.
במהדורות החדשות יש דיווח על בית המלוכה, חיל האויר נקרא חיל האויר המלכותי,
פרסים שונים כמו ספרות ומדע מוענקים בשם המלכה,
כל פרטי לבוש ותספורת קשורים לבית המלוכה, התארים של דוכס,ברון, רוזן וכדומה
נהוגים כמו בימי הביניים עם משמעות כאילו אין דמוקרטיה.
בפרלמנט נהוג לפתוח כל ישיבה בציון המלכה וכדומה.
זה היה הרקע לסיפור שלפנינו.
ב 1935 מת המלך ג"ור"ג ה 5 ולפי המסורת הוכתר בנו הבכור אדוארד בינואר 1936 למלך בריטניה
אדוארד היה בקשר רומנטי עם גרושה אמריקאית בשם אליס סימפסון.
לאורך מאות שנים היה נהוג וטבעי שבחצר המלכות שיהיו מאהבות\מאהבים
(על הסיבה לכך אני ארחיב בפעם אחרת).
בהתחלה לא הטריד הדבר איש.
אולם התברר כי המלך רוצה כי אהובתו תהייה לידו בקבלות פנים, בארוחות רשמיות, בביקורים
בחו"ל ואפילו הוא התכוון לשאת אותה לאישה.
ראש הממשלה נועד עם המלך ובעקבותיו באו גם ראשי בתי הפרלמנט הבריטי ואפילו
ראשי בתי המשפט הבריטי, כל אלו ניסו להשפיע על המלך שלא התחתן עם אליס.
על פי החוק מלך אנגלייה רשאי לשאת אישה עם מתקיימים שני תנאים:
השתייכות למעמד האצולה
המועמדת חייבת להיות בתולה

המלך סירב לשמוע וכאשר נאמר לו כי זאת הפרת חוק הוא העדיף להתפטר ולשאת את אהובתו לאישה.
כלומר הוא ויתר על המלוכה עבור אהובתו.
הוא הורד לדרגת דוכס (פחות מנסיך) זה נראה דבילי בעינינו אבל זה פחיתות כבוד רצינית באנגלייה.
הדוכס ורעייתו (לה לא ניתן תואר של בית המלוכה, עוד פגיעה) עזבו את בריטניה והשתקעו בצרפת.
הם קיבלו הקצבה קטנה יחסית מבית המלוכה.
(במקום אדוארד הוכתר אחיו הצעיר למלך ג"ורג" השישי והוא אביה של המלכה הנוכחית, אליזבט)
ויתור על ממלכה עבור אהבה הוא מעשה אצילי ומרגש למדי.
לכן נחשבת האהבה הזו כגדולה מסוגה.
הופקו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה על הנושא.
הייתה גם סידרה בשם "אדוארד וגברת סימפסון" ששודרה בישראל לפני מספר שנים.
כל זה נכון וידוע.
מה שלא ידוע, מה שהוסתר כל השנים זה הסוד האפל שהתברר שבני הזוג היו שותפים לו.
בזמן מלחמת העולם השנייה , כאשר היטלר תכנן לכבוש את בריטניה הוא פנה לאדוארד בבקשה
כי אחרי הכיבוש הנאצי של בריטניה אדוארד ייקח שוב את כתר המלוכה.
היטלר ידע את הקשר העמוק שיש לבריטים עם בית המלוכה ואם אדוארד היה מתמנה
למלך בריטניה מטעם הטלר זה היה מעניק לגיטימציה לשלטון הנאצי של היטלר.
לאדוארד היו שורשים גרמניים, סבו מצד אימו היה גרמני
(זה לא צריך להפתיע מכיוון שמשפחות המלוכה באירופה היו בקשרי נישואים).
אליס סמפסון עצמה הייתה מיודדת עם שר החוץ של הטלר , ריבנטרופ ,והייתה שותפה לרעיון .
אדוארד ,שהיה עדיין פגוע מהיחס אליו , הסכים לתפקיד שהציע לו היטלר.
כמובן שאחרי המלחמה הוא הכחיש את ההסכמה.
בבריטניה לא פורסם הדבר כי רק המחשבה שנציג בכיר מבית המלוכה הוא בוגד
הייתה גורמת לשערורייה נוראה.
ההקצבה שקיבלו מבית המלוכה הופסקה כי הרי אסור לתת כסף לבוגדים.
בני הזוג לא הורשו להגיע לבריטניה מאז כי אם הם היו מגיעים הם היו נעצרים ומואשמים בבגידה.
רק כאשר נפטר אדוארד הורשתה אליס סמפסון להגיע ללוויה שנערכה בבריטניה.
זו הייתה הפעם היחידה שהיא ביקרה בבריטניה מאז הויתור על המלוכה.
סביר להניח כי אם היא לא הייתה מגיעה ללוויה היו מתעוררות שאלות והיה גובר
החשש כי הסוד יתגלה וזו הסיבה שהיא הורשתה להשתתף בלוויה.
היא חזרה מייד אחרי הלוויה לצרפת ואחרי מותה היא נקברה לצד בעלה בבריטניה.
לפי מיטב המסורת כל בני המלוכה קבורים בבריטניה
ולכן אם בני הזוג לא היו נקברים בבריטניה היו מתעוררות אותן השאלות שלא רצו שתשאלנה
עם מותה של אליס סמפסון נקבר גם הסוד האפל של האהבה הגדולה.

במעלות הבית השלישי\יהודה צורף


במעלות הבית השלישי

ככל שמדינת ישראל מפגינה את עוצמת ריבונותה הבלתי מעורערת בהתרוצצות פעלתנית שעולה על גדותיה מרוב שפע של עשייה, כך מתפשטת תחושת האופוריה בקרב חוגים נרחבים, שבהשראתה של התפעמות פנימית עמוקה משוכנעים כי הגיע הזמן לממש את כינונו של הבית השלישי.אך דווקא אותו בולמוס קדחתני של עשייה חסרת אבחנה מעיד על כך שבניית בית המקדש כיום כמוה כהקמתו של עוד מגדל עזריאלי על הר הבית. כבר עדיפים מסגדי המוסלמים הניצבים על ההר מאשר עוד גורד שחקים ישראלי ראוותני שוקק המולה קניונית מהזן הישראלי המוכר. שהרי, הקודש קורם את עצמו מתוך הדממה.אכן, הארץ אינה שוממה מהבחינה הגשמית, יש בה ערים, עיירות וכפרים, שבה יושבים יהודים. זהו מן הסתם סימן לגאולה, וכבר דומה שפעמי משיח נישאים באופק כאות ומופת לכך שהגיע זמן כינונו של הבית השלישי באדמה הנושבת שנגאלה משממונה. אלא שבניגוד משווע לפסיפס העשיר של יישובי היהודים הנטועים באדמת ישראל לכל אורכה ורוחבה, נגועה הארץ בשממה רוחנית שמסמלת את הסתמיות הישראלית בכל עליבותה. העולם הרוחני מתפתח ללא הרף, ואילו הנוסטלגיה לשחזורו המדויק של בית המקדש ההרודיאני, עם הפולחן, הקורבנות והתפילות, רק מקבעת אותנו בתוך קורים מעופשים של קפיאה על השמרים. מוטב לנו להרהר היטב במשמעות היעלמותו המסתורית של ארון הברית עוד טרם חורבן הבית הראשון, ולבדוק כיצד זה הפכנו להיות אטומים לרמזיה של השכינה. על כל פנים, לו למיצער היינו מטפחים את מידת הרגישות לסימנים רוחניים המבצבצים בחשאי מתוך המציאות התוססת ולבחון את לקחיהם באספקלריית העבר.נאמני הר הבית, הרואים בעיני רוחם את כינונו של בית המקדש במהרה בימינו, מדגישים בחזונם את חשיבות בנייתו המחודשת של המזבח על הר הבית למען חידוש עבודת הקורבנות. אך, כאמור, מאז ימי המקרא והקרבת עולה, זבח ושלמים לאל, חש העולם הרחב את תמורותיה של המפה הרוחנית מאז ימי קדם. ביטוי מובהק למותר האדם מן החיה הוא בהבנת העוולה הגלומה בעולה. מכאן שההתפתחות הרוחנית מיועדת לרומם אותנו לרמה רוחנית נעלה, שממנה היינו אמורים לאסור בתכלית האיסור את הנוהג המפלצתי של שחיטת חיות למטרות פולחניות. העולם כולו יגנה אותנו בצדק על חידוש הנוהג הברברי של התאכזרות לחיות תמימות ורציחתן כעולה לאל שבכלל אינו חפץ בהן. גם את מאמר הנביא "שבעתי עולות אילים וחלב מריאים" עלינו לפרש במובנו העמוק כרמז מובהק לעליית העם במדרגות הרוחניות אל מעבר לקדמוניותה של פולחניות גסה.ובכלל, היינו אמורים לשמש מופת לעמי העולם בהגשמת חזון הצמחונות, ובו בזמן להתנער מהזיות רומנטיות על עבר רחוק שאין לנו כל יכולת לשחזר אותו. שכן, המקרא מתווה את העקרונות הקיומיים של העם היהודי מתוך תקופתו, מלמד אותנו פרקים מאלפים בהלכות רוח התקופה המשתנה תדיר, ומתאר בלשון ססגונית כיצד התקופה המקראית עצמה עברה תהפוכות, תמורות ושינויים. על אחת כמה וכמה עלינו להבין מתוך תקופתנו שההתפלשות בפתוס של געגועים לעבר הטמיר לא תקדם את התפתחותנו הרוחנית אלא רק תעכב אותה.נראה שנאמניו המושבעים של כינון בית המקדש אינם לומדים לקח מכך שככל שתוכניות שחזורו של בית המקדש הן נמרצות יותר, כך הקשיים הנערמים בדרך הגשמתן מאפילים עליהן. מוטב לנאמני הר הבית לבחון את סוגיית כינונו של בית המקדש מתוך רוח תקופתנו ולא מתוך אתוסים קדמוניים שאינם רלוונטיים לתקופתנו. שכן, כמאמר הנביא, האל אינו חפץ בפולחנים גשמיים ריקים מתוכן, אלא ברוחניות אנושית המתגלמת בדרך ארץ, אהבת הזולת, כבוד לאדם, לחיה ולטבע, ביטול האגו, טיפוח הענווה וריסון המידות הרעות הנובעות מתוך דחפים אנוכיים. יהודה צורף

יום שלישי, 13 ביולי 2010

הדמוקרטיה כקרדום לחפור בה.

הקדמה שלי: יש תמיד שאלה שקשה לענות עליה. מה הן גבולת הדמוקרטיה.
יש תמיד את התגובה של היטלר שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית.
יש סוגייה של גורמים שמנסים להרוס את המדינה באמצעים דמוקרטים (למשל המוסלמים באירופה)
יש סוגייה של נושאים שהיום נחשבים כבגידה ומחר יראו כנורמה (למשל מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה)
הינה מאמר של אהרון רול
14 יולי 2010
הדמוקרטיה כקרדום חפירה

הדמוקרטיה המערבית אוספת תחת כנפיה גם שרלטנים ההופכים אותה כ"קרדום לחפירה" על מנת להשיג באורח צבוע, תככני ומניפולטיבי את מטרותיהם האישיות תוך שמשפיעים על ציבור שומעיהם נילוש המחשבה.
האמור לעין אינו פוסח על מדינת ישראל אשר בה רמת השרלטנות ואחיזת העינים בשם הדמוקרטיה לשוא שוברת מדי חודש בחודשו שיאים חדשים.
הדברים הנאמרים לעיל נובעים למצער, מחוסר הבנתם של ציבורים רחבים מהי דמוקרטיה ומהם חובותיו וזכויותיו של האזרח תחת המשטר הדמוקרטי. קיימים ניבחרי ציבור בינינו אשר בהחלט ניבנים על כך כי יוכלו לעוות את כללי הדמוקרטיה הבסיסיים בלא שהסובבים אותם יחושו בכך.
כוונתנו כאן לחיבור התמוה והמעוות שבין "חופש הדיבור" ו"זכויות אזרח" לבין חברת הכנסת חנין זועבי אשר ענינה מתברר בימים אלו בכנסת ישראל. זועבי, חברת כנסת, נציגת מפלגת בל"ד הערבית-ישראלית בבית המחוקקים, למי שכבר שכח, שיתפה פעולה באופן פעיל במשט הפרובוקטיבי התורכי לעזה ושהתה על סיפון ה"מרמרה" בעת שארעה עליה התכתשות הדמים הידועה.
היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע כי אין עילה משפטית להעמיד את זועבי לדין. להלכה, אין להלין על היועץ המשפטי באשר ניבחרי הציבור בכנסת אשר תפקידם הוא לשים גדר לפעולות המהרסים מבפנים, בידי ערבים או יהודים, הנעשות במסגרת הדמוקרטיה, התרשלו בעבר בתפקידם ולא חקקו סייגים מתאימים לכך.
ומכאן כל שנותר לנו הוא לפעול בתחום הציבורי והמשמעתי. זהו אשר עושה בימים אלו כנסת ישראל. לא מספיק, לא די, אך למצער חיוני מעין כמוהו.

איננו אמורים גם להלין בנחרצות רבה מדי לכאורה כלפי הגב' זועבי שהרי קיימים במדינת ישראל עשרות אלפי אזרחים, כן, ישראלים-יהודים, אשר עושים שימוש נלוז בדמוקרטיה כקרדום לחפור בו למילוי מאוויהם האישיים הנוגדים כל כלל ונוהל דמוקרטי. המדובר הוא באנשי אקדמיה, משפט ותקשורת אשר ביודעין, בכוונה תחילה ובכוונת זדון, סובבים בעולם, מוציאים דיבת ישראל רעה וקוראים לחרמות ועיצומים כנגדה. ומכאן מדוע זה לכאורה נלין על ח"כ זועבי?
האם זו אפליה? גזענות רחמנא ליצלן? הדרת המגזר הערבי? לא מניה ולא מקצתה. המדובר הוא בשימוש בדמוקרטיה הפתוחה שלנו, הן מחוסר ידיעה והן מכוונת זדון באשר למונח "חופש הדיבור והביטוי" במשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי הינו יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי, אך אינו במשתמע גם חופש השיסוי. זוהי מנטרה, אמירה המגלמת בתוכה יותר מהניגלה. קיים קו ברור בין זכותו של אדם 'לחשוב' בחופשיות מוחלטת ו'לבטא' מחשבותיו בפומבי בחופשיות מרבית באין אונס, לבין חציית אותו הקו כאשר אותו פרט מחליט להוציא את מחשבותיו ורצונותיו האישיים או הציבורים מן הכח אל הפועל תוך שמקעקע את זכות הקיום של האחר. אותם כללי חופש מוחלט לחשוב ולהתבטא מקבלים סייגים מסויימים כאשר אותו הפרט מחליט לבטא רצונותיו בפומבי, בעוד הסייגים הולכים ונערמים כאשר אותו פרט חורג מגדר התבטאות גרידא ומחליט להוציא באורח נלוז אל הפועל את מחשבותיו והתבטאויותיו.

גם חופש הביטוי "המקודש" אינו פרה קדושה תמה. באם יחליט הפרט (במדינה מתוקנת....), לחרוץ לשון הרע כנגד חברו ובכך יפגע בשמו הטוב, ברווחתו ואפשר אף בקיומו, הרי שפשע ועליו לשלם כגמולו. באם הפר אדם את תקנות הסוביודיצה (דהיינו, אסור דיון פומבי מהליך המשפטי) ופשק שפתיו בעוד משפט מסויים מתנהל ונימצא בעיצומו, הרי שפשע ועליו לעמוד לדין על כך. ומכאן ברי הוא כי ישנם סייגים לחופש הביטוי, גם כאשר הינו מכוון כנגד המדינה ולא אך כנגד פרטים בה, מעבר למינון מוסכם, מידתי ומקובל. כמובן כי קיימות רמות שונות של הוצאת לשון הרע או סוביודיצה וחייבים אנו בשום שכל ואיזון אינטלקטואלי לבור את התבן מן הבר.
כך גם כאשר אדם מחליט לעשות מעשה ולהוציא מחשבותיו מן הכח אל הפועל. הבא ונקצין. רובינו סובלים ממחסוך במזומן בשגרת חיינו, שהרי זה הינו משאב מתכלה. רבים מאתנו וודאי משווים בנפשם עד כמה היה נאות עבורם סכום ניכבד של מזומנים בבנק. מיעוט קטן יותר אפשר ומהגג על שוד בנק או אמצעי פלילי אחר כך שישיג מאוויו. כמובן שהגיגים אלו הינם לגיטימים למהדרין, מותר להגג בחופשיות, מותר אף לבטא מאוואים אלו. אך באם יחליט המהגג לעשות מעשה, לשלוף אקדחו ולשדוד את הבנק מעבר לפינה, הרי כאן נחצה קו אדום ברור ועלינו להשית עליו עונש חמור. הנה היא השיטה הדמוקרטית כולה על רגל אחת.
ומן המשל, אל הנמשל. חברת הכנסת זועבי כמוה כאותו שודד הבנק. היא שהתה משך ימים ארוכים על סיפון ה"מרמרה", אין מצב שלא נחשפה במידה זו או אחרת לכוונות הטרור של חלק מהנוסעים כלפי חיילי צה"ל. חובתה כאזרח, לא כחבר כנסת, כאזרח מדינת ישראל היה לנסות לעצור את העתיד להתרחש או לדווח על כך לשלטונות המוסמכים. משלא עשתה לא זאת אף לא ההוא, ובאשר הינה מחצרצת מעל כל במה אפשרית (אשר ניתנה לה כחברת הכנסת – הנה הקרדום לחפירת הדמוקרטיה), כי פעולת הטרור בהשתתפותה על סיפון ה"מרמרה" היתה לגיטימית למהדרין, הרי בכך הינה מפלילה עצמה, שהרי כאומרת כי ידעה גם ידעה את שעתיד להתרחש ובכך, שמה עצמה בצד הטרור והפכה לכן לשותפתו. כך גם כדוגמה נוספת הינו דין חברו של הרוצח, גם באם לא רצח באורח פעיל אך נכח בזירת הרצח ועודדו, בלא שניסה להניעו מכך ולא דיווח לרשויות, הרי שרואים אנו בו שותף לפשע ברמה זו או אחרת. אדון ווינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, אינך חוזר בך מהחלטתך השגויה (התקינה פוליטית להלל), שלא להעמיד את זועבי לדין?

ובאשר ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין, התבלבל המסכן. הלה, או שהינו מנסה להיות קדוש מהאפיפיור, או שאינו משיג כלל מהותה של הדמוקרטיה. בכך שמנסה באורח סידרתי למנוע צעדים לגיטימים מצד חברי הכנסת כלפי זועבי הריהו מציב עצמו כעוכר הדמוקרטיה ולא כמצילה.
ניראה כי ריבלין שלא בטובתו, מתווה לאותם עוכרי מדינת היהודים היושבים בכנסת את הדרך הכיצד לנצל את הדמוקרטיה "כקרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה ויחד עמה את מדינת היהודים. חבל, אדם בגילו ונסיונו אמור היה זה מכבר ללמוד דבר או שנים בהלכות קיום ושרידות יהודים. באם ימשיך כך, אפשר ונראה בו כמוותר על חלום הנשיאות בו כה חשק.
אין האמור כאן בהתיצבותו מאחורי זועבי "הערביה", לא מניה ולא מקצתה. האמור הוא בהתיצבותו מאחורי מקעקעי הדמוקרטיה העושים בה שימוש כ"קרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה, בתואנת "חופש הביטוי" ו"זכויות המיעוט" שאינן ממין הענין ועם כך קשה להשלים. עוד מעט קט והלה יצדיק את מעשה ח"כ הנימלט מאימת החוק עזמי בישארה, הלה הוא שסלל הדרך לחנין זועבי ומשובטיה. הרי בשם "חופש ביטוי" פרוץ, מופקר ומעוות ניתן גם לתרץ ריגול של אזרח כנגד מדינתו ולא רק בידי ערבים ישראלים. שהרי בשם אידאולוגיה מעוקמת, בשם סיסמאות שהפכו לבזויות ובדין כגון "זכויות אזרח" מסורסות, הנחמסות בידי אזרחים, יהודים כערבים, רבים וארורים פנו לריגול כנגד ישראל על מנת למוטטה מבפנים.

זועבי גם יצאה באורח מניפולטיבי כנגד המגבלות שהוטלו עליה על ידי הכנסת בתואנה המבישה כי הדבר מהווה "תקדים מסוכן כלפי הציבור הערבי". כמעט ואנו שומעים ברקע מתנגנת הנעימה "המדינה (ישראטין) זו אני". נוזלי האפסיים של הח"כ וודאי עלו לראשה. עם כל הכבוד (ושמא בלעדיו), זועבי אינה הציבור הערבי ואת מעשיה עשתה על דעת עצמה בלבד. גרירתו של הציבור הערבי לכסות ערוותה הטרוריסטית הינו מביש.

זועבי מצביעה לשלילה לעבר חברי הכנסת אשר לטענתה מונעים נגדה מתוך רגשות נקמה. האם האשה הזו ליצנית? כמובן שאנו מונעים-גם-מרגשי נקמה שהרי אנו זוכרים היטב "את שעשה לנו עמלק". הפלסתינים כבר קטלו מתוכנו כ-20,000 נפשות יהודיות יקרות משך מאה השנים שחלפו ועדיין מתעקשים להמשיך ולרצוח בנו. כמובן שנרצה לקחת נקמה מאלו היושבים בכנסת ישראל בעודם נותנים יד למרצחים הטרוריסטים. אנו גאים ברגשות הנקמה, אנו אך בני אדם ובני אדם כאשר מרצחים בהם, שואפים לנקמה. אנו רדפנו אחר הנאצים ועוזריהם לשם נקמה ואנו נירדוף אחר הפלסתינים ועוזריהם מאותה הסיבה, כשם שבד-בבד נישמח לעשות עמם שלום, באשר אנשי שלום אנו.
המניפולטיבית-זועבי מכוונת חיציה לעבר "יפי הנפש" בינינו, אלו "האוניברסלים", "הנאורים" לכאורה, אנשי השמאל הקיצוני הגלובלי בכוונה לעורר רחמיהם האידאולוגים. נעלם מעיניה כי עם ישראל התפקח והחל להשיג מי הם אויביו מבית וזועבי בהחלט הצטרפה לאויבי עמנו.
נכון ומידתי עשתה כנסת ישראל אשר היטילה מגבלות על זועבי. אין במגבלות אלו לזעזע את אמות הסיפין, אך הינן מהוות כתמרור אזהרה לפורצת הגדר הזו המחפשת דרכים להשמדת מדינת ישראל היהודית (זכותה—במגבלות שתוארו לעיל), יחד עם חבריה בכנסת ישראל, שוטמי עמנו מהמגזר, כי חוקי המשחק השתנו. נכון, מעט מדי ואף מאוחר מדי, אך הרי "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". במדה ותחזור זועבי על מעלליה למרות ההזהרה שקיבלה כעת הרי שיש לסלקה מכנסת ישראל לצמיתות.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

תרומה יהודית מכרעת לארה"ב\יוסי לביא

להלן סיפור מעניין ששלח לי יוסי לביא
לפני זמן מה הוקם לוח זיכרון בבית הכנסת היהודי באקדמיה הצבאית היוקרתיתשל ארה"ב, בווסט-פוינט - לזכרו של: " חיים סלומון ".בימי חייו, וזאת בתקופת הכרזת העצמאות של ארה"ב בשנת 1776, היה האיש הזההיועץ הכספי ועוזרו הראשי לעניינים כלכליים של ג ' ורג ' וושינגטון, שהיההנשיא הראשון ומפקד הצבא הקונטיננטאלי של ארה"ב החדשה.
בימים הקרים של החורף של שנת 1777 חיילי צבא ארה"ב קפאו מקור מחוסר ביגודמתאים ורעבו מחוסר מזון. חיים סלומון גייס את הקהילה ה יהודית בארה"ב שכברמנתה אז כמה אלפי משפחות ושלח קריאה ליהודי אירופה לבוא ולעזור בתרומותכספיות למדינה החדשה. פעולתו הייתה כה מוצלחת שגו ' רג ' וושינגטון עצמו מצאלנכון לציין שאלמלא פעולתו של חיים סלומון'פני ההיסטוריה היו בודאישונים, משום שצבא ארה"ב – לא היה מחזיק מעמד במלחמתו נגד הבריטים ויתראויביה של ארה"ב, שלא רצו בקיומה ' .
לזכרו של חיים סלומון ועזרת העם היהודי להקמתה של הרפובליקה של ארה"בבמלחמת העצמאות שלה - ציווה וושינגטון להנציח את פועלם בדרך מיוחדת.אם תיקחו לידכם את השטר של 1 דולר ותתבוננו בצידו האחורי בימינו של השטר,תראו שהכוכבים מעל ראשו של הנשר המצויר על גבי השטר הם כוכבים בני ששקצוות דהיינו: כוכבי "מגן-דוד". זאת ועוד, אם תסבבו את הנשר במהופך כלפימטה תראו שבבסיסו של הנשר נמצאת קונפיגורציה של מנורת שבעת הקנים שהיאסמל ליהדות.שני סמלים אלה הוכנסו לתמידות בדיוקנו של המטבע הבסיסי לפי הוראתוהמפורשת של וושינגטון, שאמר:
'שהעם האמריקאי לעולם לא ישכח את העזרה שהושיטו בני העם היהודי ברגעים החשובים ביותר של תקומת ארצות הברית של אמריקה ' .
[ ... את הסיפור הזה שלח לי מארה"ב ידיד, סא"ל-מיל בחיל ההנדסה של ארה"ב,שהוא מראשי הועד הציבורי שהקים ומטפח את בית-הכנסת היהודי בווסט-פוינט.אני מפיץ אותו בבחינת "המביא דברים בשם אומרם.

יום שני, 5 ביולי 2010

אהרון רול- חישוק תורכי

6 יולי 2010
חישוק תורכי
שוב, להוותנו מצאנו כי נימצאים בתוכנו גורמים אשר השגת המטרה מקדשת עבורם את האמצעים. הדלפת פגישתו של השר בן אליעזר עם שר החוץ התורכי שייכת למדור "כל האמצעים כשרים".
המדליפים חייבים לבוא מקרב גורמים המתנגדים פוליטית לח"כ "פואד" (בן אליעזר), מתנגדי רוה"מ נתניהו או כל הללו יחדיו. כך או כך הפירסום הסב נזק לישראל במישור התדמיתי הסברתי ועל ראש הממשלה לבוא חשבון עם המדליפים יהיו אלו אשר יהיו.

ולמהות. אמנם בנימין נתניהו התנצל בפני שר החוץ ליברמן וטען כי נעשתה טעות בכך שלא יודע בדבר הפגישה הצפויה, אך ברור לכל בר-בי-רב כי היתה זו "טעות" שלא בתום לב. ליברמן ממודר מזה זמן מפעילות יחסי חוץ ישראלית והמידור הלזה מונע בעדו מלמלא תפקידו כהלכה ולא באשמתו. דווקא בזמנים בהם ישראל מצטיירת במתרפסת בפני פריצי העולם, וחולשתה הנובעת מהתרפסותה מסבה לה נזקים דיפלומטים וביטחונים מוחשים, דווקא כעת חייבים אנו אדם בעל נחישות ועמידה על זכויותינו כליברמן לצאת במסגרת תפקידו כשר החוץ להפיץ את עמדת ישראל. ב"משחק" הדיפלומטי הנתון כיום באזורנו, אנו צריכים את ראש הממשלה כשוטר הטוב ואת ליברמן כשוטר הרע, חבל כי ראש ממשלתנו לא עמד על כך עד עתה.
אפשר והשורות לעיל אינן עושות צדק עם ליברמן באשר במשתמע הרי שמציירות אותו ככושי לעבודות שחורות אשר יכול ללכת משסיים עבודתו. אפשר שזה כך, אך זו הפוליטיקה וזה טבע השרות הציבורי של ניבחרי ישראל.

הכרזתו של ליברמן (כמו גם בנימין נתניהו), כי ישראל לא תתנצל בפני הפשה התורכי וכמובן שלא תשלם פיצויים למשפחות הרוגי המשט התורכי, הינה בהחלט במקומה. התוספת של ליברמן לדברים, גם היא נכונה דהיינו, "אנו חושבים כי ההפך הוא הנכון" ופרושו, תורכיה היא זו שצריכה לפצות את ישראל על כל שגרמה לה בייזום המשט לעזה.

תורכיה מודעת היטב לכך שוועדת חקירה תמצא אותה ללא ספק אשמה בייזום ואירגון התרחשויות המשט וזאת כנגד מדינה ידידה (לכאורה). מה עושים התורכים אשר כניראה אינם מתוחכמים דיים, הם מנסים לחשק את ישראל בכך שאונסים אותה, דרך איום בניתוק יחסים דיפלומטים, להתנצל ולפצות הרוגי המשט ובכך לטעמם (ובצדק, במדה וישראל תענה להם), ינטל העוקץ מכל וועדת חקירה, ישראלית או בינלאומית העשויות להפליל את "העות'מנים". שהרי בכך שישראל תתנצל ותפצה משפחות הרוגי המשט, הינה מודה מלמפרע, קבל עם ועולם, כי האשמה נופלת עליה עצמה.

והנה אנו חוזרים לליברמן, אפשר שסיגנונו מחוספס, אפשר שאינו דמות הדיפלומט הטיפוסי החושב ברגיל בכיוון אחד ומדבר בכיוון ההפוך. אך קיימים מצבים בהם אין נידרשת שפה דיפלומטית אלא הכרח לנקוט בשפה ישירה עד בוטה, הכרח לעיתים לדפוק על השלחן הדיפלומטי העולמי ואין כליברמן לשרת את ישראל באופן נאות במצבים אלו.

אל לה לישראל ליזום ניתוק יחסים, עלינו להניח לתורכים לנתק את היחסים הדיפלומטים במדה ויחפצו בכך. ניתוק יחסינו עמם אינו צפיחית בדבש עבורנו אך גם אינו אסון שלא ניתן לתיקון. הדיבידנד בהתנהלות זו ישא פירות בעתיד, אם וכאשר יבעט (סוף-סוף) ארדואן מכס ראש הממשלה התורכי ויחסי ישראל תורכיה יקבלו סיכוי נוסף. אלא שאז ישראל תהיה במצב פתיחה טוב יחסית לגבי תורכיה.

נעיר כאן כי ניתוק היחסים מצד תורכיה יגרום נזק גדול יחסית לתורכים באשר כעת כבר ברור ברחבי העולם וזאת עוד לפני פירסום מסקנות וועדת חקירה, כי תורכיה וראש ממשלתה היו מעורבים עד למעלה מאוזניהם בייזום ושיגור המשט התורכי. במצב זה, האשם התורכי מתנער ומשליך אשמתו על ישראל, תהפוך תורכיה למצורעת בעולם המערבי באשר תיתפס כמשענת קנה רצוץ שאין לסמוך על אמינותו ותמיכתו היציבה. יש לצפות למידור והדרה של תורכיה מצד ברית נאט"ו כמו גם יחסים דיפלומטים מעורערים עם מדינות ה- ג'י.8 (עתיד ייצובה של תורכיה כצומת הזרמת גאז ונפט מרוסיה גם הוא יעמוד בסכנה), מצב שישחק במשתמע לידי ישראל אשר מעמדה האסטרטגי יתעצם עקב כך לתפיסת מדינות המערב ואף, יאלץ את האיסלמיסט אובמה למצג אוהד יותר לישראל. הערה: אזהרתו של אובמה לארדואן כי אל לו להתעקש בנוגע להקמת ועדת חקירה בינלאומית באשר אפשר בהחלט כי תימצא את תורכיה אשמה בהתרחשויות , יכולה להיתפס כאמירה לטובת ישראל, אך בה במדה ניתן לראות בה אמירה נגד ישראל ולטובת תורכיה והעולם האיסלמי. בכל הנוגע לאובמה, איננו בטוחים באמינותו ויש לחשוד בו עוד לפני שנכבדהו.
הרשו לנו לנחש כי תורכיה לא תנתק היחסים הדיפלומטים עם ישראל מהסיבות לעיל ובאם תעשה כן הרי שההנחה כי אינם מתוחכמים דיים תחזיק יותר מים.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf


שאול נעים- לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

1.
ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון של ארה"ב היה היחיד שנבחר פה אחד ע"י כל האלקטורים וחזר על כך גם בקדנציה השניה. הוא הושבע באולם הפדרציה בניו יורק ב-30 באפריל 1789. במשך כל נשיאותו הוא התגורר באחוזתו הפרטית "מאונט וורנון ובהיותו ארכיטקט ומעצב פנים, פיקח משם על עבודות הקמת הבית הלבן והעיר וושינגטון, החל מבחירת המיקום וכל פרט ופרט בתהליך הבניה.
הוא קבע תקדים ,כאשר סרב לכהן יותר משתי קדנציות (תקדים שנמשך יותר מ140 שנים).
2.
גוהן אדאמס (מי שהיה סגנו של וושינגטון) נבחר לנשיא השני.
הוא הושבע ביום קודר בפילדלפיה במרץ 1797. נשיאותו הייתה תקופה איומה. בנובמבר 1800 (שנה לאחר פטירת וושינגטון) הסתיימה בניית הבית הלבן וגוהן אדאמס הפך לנשיא הראשון שעבר להתגורר במשכן הנשיאים. מיד לאחר מכן הוא הפסיד את מועמדות מפלגתו הפדרלית לכהונה נוספת.
היה זה מקרה נדיר בו נשיא מכהן לא מצליח לזכות במועמדות מפלגתו לתקופה נוספת. אדאמס נפגע מאד וקרע חמור חל בינו לבין ג'פרסון,סגנו, שיד ביד הם צעדו עשרות שנים יחד. המפלה הייתה צורבת, אדאמס לא ידע להפסיד בכבוד.

3 .תומאס ג'פרסון וארון בר היו צמד מועמדי המפלגה החדשה: הדמוקרטית –רפובליקנית לתפקידי נשיא וסגן נשיא .בבחירות הם גברו על מועמדי המפלגה הפדרלית.
הכוונה היתה שג'פרסון ישמש כנשיא וארון בר סגנו.
אלא שנוצר כאן מצב מוזר שמנסחי התוקה לא חזו אותו. נקבע כאן תקדים: הייתה זו הפעם היחידה בה היה שויון בין חבר האלקטורים. עפ"י החוקה כל אלקטור הצביע עבור שני מועמדים.

התוצאה גם לתומאס ג'פרסון וגם לארון בר הצביעו 73 אלקטורים. ההכרעה עברה לבית הנבחרים. נערכו 36 הצבעות. אלכסנדר המילטון השפיע על שני אלקטורים לשנות את הצבעתם ולבסוף נבחר תומאס ג'פרסון לנשיא השלישי.

ג'פרסון כעס על ארון בר על שלא הכריז בבירור שהוא נועד לסגנות בלבד.
נקבע כאן תקדים נוסף: נבחר נשיא ממפלגה אחרת.
יותר מאוחר נקבע התיקון השנים-עשר לחוקה ומאז היתה בחירה נפרדת לנשיא ונפרדת לסגן נשיא..
עד אז מי שהפסיד לנשיא נקבע לסגנו.

גוהן אדאמס לא היה מוכן לפגוש את הנשיא החדש.
הוא יצא מוושינגטון באישון ליל.
כשפרש מתפקידו הוא היה ככל הנראה האדם האומלל ביותר בארה"ב.
הוא הרגיש שהוא פורש כנשיא מושפל שלא הוערך כיאות.

4.
לארון בר,סגן הנשיא היו במשך שנים רבות, ויכוחים סוערים, עם שר האוצר הראשון המיתולוגי אלכסנדר המילטון
אגב: מינוי המילטון היה הישג לדורות, הוא יזם את הקמת מערכת בנקאות לאומית פדרלית ושיטת אשראי ממלכתית לכל המושבות החברות.
במהלך שנת 1804 ,כאשר היה ברור שאהרן בר לא ימשיך לקדנציה נוספת תחת ג'פרסון ,הוא החליט לרוץ למשרת מושל ניו-יורק,אך הפסיד בהתמודדות. הוא האשים בהפסד את חברי מפלגתו.

ביולי 1804 הזמין ארון בר ,סגן הנשיא את אלכסנדר המילטון לדו-קרב. הקרב נערך באותו מקום בו נהרג בנו של המילטון שלוש שנים מוקדם יותר. ארון בר ניצח והמילטון נהרג !
ארון בר ברח לדרום קרולינה ,שם התגוררה בתו אך חזר תוך זמן קצר לוושינגטון על מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא.במהלך חצי השנה האחרונה ,בתוקף תפקידו כנשיא הסנאט ניהל תהליך הדחה נגד השופט העליון סמואל צ'ייס ,וזכה על כך לשבחים.


5.
גוהן אדאמס הנשיא השני נפטר בגיל 90 ביום 4 ביולי 1826, בדיוק ביום העצמאות ה-50 של ארה"ב !
דבריו האחרונים היו: "תומאס ג'פרסון עדיין חי" !
באותו יום ממש, שעות ספורות מאוחר יותר, במרחק מאות מיל משם, נפטר גם הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון בגיל 83 !

6.
אגב ,הנשיא החמישי ג'יימס מונרו נפטר בדיוק חמש שנים לאחר שני עמיתיו ברביעי ביולי 1831 !

7.
באותה שנה, 1826, כיהן הנשיא השישי ג'והן קוינסי אדאמס – שהוא לא פחות מאשר בנו של הנשיא השני.
גם ג'והן קוינסי נכשל בנסיונו להיבחר לכהונה נוספת, הפעם הוא כן היה מועמד מפלגתו אולם הפסיד.
גם ג'והן קוינסי אדאמס, כמו אביו, נטש את וושינגטון באישון לילה ולא פגש את הנשיא הנבחר.
והייתה לו סיבה טובה מאד לכך.... ועל כך בפעם הבאה.